<h1>ספר החינוך מצוה תקכ"ד</h1>
<h2>דף כ.</h2>
שנצטוינו לעשות לעדים אשר העידו עדות שקר כפי מה שבקשו להזיק בעדותם לאשר העידו עליו הן בממון הן במלקות הן במיתה, ואף על פי שאפשר מבלי מעשה, כדאיתא פרק ארבע מיתות, לוקין הן מריבויא דקרא, והצדיקו את הצדיק וגומר, ועל זה נאמר [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, וזהו דין עדים זוממים הנזכר בגמרא בהרבה מקומות. וענין ההזמה הוא שיבואו שני עדים ויכחישו הראשונים על עדותן כגון שיאמרו להם, ואיך אתם מעידים על דבר פלוני והלא באותו יום שאתם אומרים שהיה המעשה ההוא לא הייתם אתם באותו המקום שאתם אומרים שנעשה שם, אבל עמנו הייתם במקום אחר, זו היא עיקר הזמת העדות, והתורה צותנו להאמין העדים האחרונים על הראשונים בין שהראשונים שנים או אפילו מאה או יותר, דלענין עדות תרי כמאה ומאה כתרי. ומשרשי המצוה ליסר כל איש אשר מלאו לבו להעיד בדבר אשר אינו יודע אותו באמת ובברור בעבור היות הדבר ענין שכל אשר לבריות תלוי עליו הן ממון הן גוף. ובאשר תאמין התורה האחרונים על הראשונים לא ידענו טעם ברור בזה, אכן הגיד לי אחד מן החכמים קצת טענה בדבר, כי התורה תאמין עדים, ואין ספק שאלו יעידו שני עדים כשרים על שלשה אנשים או יותר שהרגו את הנפש שנאמנים השנים המעידים ואפילו יכחישום המרובים מפני שאלו הם עדים והאחרים בעלי דבר, ובעדים זוממין כמו כן אחר שהאחרונים מעידים על העדים עצמן לומר להם עמנו הייתם שזהו עיקר ההזמה חזרו הראשונים בעלי דבר והאחרונים עדים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [מכות ה' ע"א] שענין ההזמה היא בעדים בעצמן כמו שאמרנו כגון שיאמרו להם עמנו הייתם במקום פלוני, אבל בענין הכחשה אין מאמינין אלו על אלו ותהא עדות כולם בטלה, ומהו ענין ההכחשה, כגון שמעידין בעדות בעצמו, שהכת הראשונה אומרת היה דבר פלוני והאחרונה אומרת לא היה, או שיבא מכלל דבריהם שלא היה. ומה שאמרו זכרונם לברכה [שם ע"ב] שאין עדים זוממין נהרגין ולא משלמין ממון ולא לוקין עד שיזומו שניהם, ומה שאמרו זכרונם לברכה [כתובות ל"ג ע"א] שעדים זוממין אין צריכין התראה אלא מכיון שהוזמו נידונין, ועדים שהוכחשו תחלה ולבסוף הוזמו הרי אלו גם כן נדונין, שכן אמרו זכרונם לברכה [ב"ק ע"ג ע"ב] הכחשה תחלת הזמה היא, ומה שאמרו [כתובות כ' ע"א] שאין מזימין העדים אלא בפניהם אבל מכחישין אותם שלא בפניהם, ואם הוציאו בעדותם ממון מחזירין בית דין הממון לבעליו ומשלמין העדים כסך הממון שחשבו להפסידו, אבל בדיני נפשות אינו כן, שאם נהרג אחד על פיהם והוזמו אחר כן אינם נהרגים שכן באה הקבלה [מכות ה' ע"ב] לא הרגו נהרגין הרגו אינם נהרגין. ויש לומר קצת טעם לדבר כי אלהים נצב בעדת הדיינין, ולולי שנתחייב הנדון במעשיו הרעים לא נגמר עליו מעשה המשפט אבל ודאי ראוי היה לכך וגלגלו עליו דינו מן השמים על יד זה הרשע, ועל כיוצא בזה נאמר [משלי ט"ז] וגם רשע ליום רע, ואחר שנתגלה הדבר לעינינו כי זה האיש בן מות היה לא רצתה התורה שנהרוג העדים עליו, והמשל בזה מי שהרג את הטרפה שאינו נהרג עליו, גם זה כמו כן מכיון שידענו על הדרך שאמרנו שנתחייב בבית דין של מעלה אין לו דמים. ור"י השיב שאם הרגו ניחוש שלא יעידו השניים בשקר. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת מכות [פרק ראשון]. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שיש לנו בית דין סמוך לפי שתשלומין של עדים זוממין קנס הוא, וידוע שאין דנין דיני קנסות אלא בבית דין סמוך, ובית דין הראוי לדון דיני קנסות שלא עשה לעדים זוממים כאשר זממו לעשות לאחיהם בטל עשה זה.
